היהודי הנודר
שנים שהתרגלנו לחיות באתוס של נדודים. ככה זה בעם שלנו, לימדו אותנו בבית הספר, הקם להורגך השכם בבוקר וטוס למקום אחר .
וככה חי לו העם היושב בציון, ביחסי אהבה-שנאה עם מולדתו. טוב לא באמת שנאה, אלא יותר חוש ביקורת עצמית מפותח.
כלומר, טוב לנו פה ממש, יש לנו ארץ נהדרת, והשמש חלומית, ואין בכל העולם כמו ים המלח שלנו, והאירופאים הקרירים שמגיעים לפה משתגעים מהאוכל וממזג האוויר, ואיזה כיף שאפשר ללכת בכפכפים לכל מקום, ואין כמו החברים מהצבא, והילדים יכולים ללכת לבד לפארק לא כמו באמריקה ששם חוטפים ילדים, והתפוזים מתוקים, והכנרת מלאה, ולילות הכוכבים במדבר, והירוק של עמק יזרעאל, ממש ארץ זבת חלב ודבש.
אבל בכל זאת, לפעמים, ממש רק מדי פעם, פעם ב, זה דווקא טיפה כן כיף להתאוורר בחוצלארץ. רק איזה לונדון קטן, בשביל התיאטרון אלא מה, כי כאן בארץ התיאטרון לא ברמה, ואולי שבוע ביוון כי המלונות בארץ שוחטים עם המחירים, ולמה של ניסע ליפן לשבועיים, ממש רק כי כולם מדברים על כמה שנקי ומסודר שם, לא כמו פה שכולם דוחפים ומשאירים זבל אחריהם בכל מקום, וניקח את הילדים לטיול בדיסנילנד כי חייבים פעם בחיים, ופה בארץ לא יודעים להרים מקומות כאלה, זה רק באמריקה יש, והמרחבים, והנוף, והאוויר הקריר, וזול שם, ונעים שם, ומפה לשם אנחנו מטיילים בלי הפסקה, כי העולם מחכה לנו ודווקא לא רע להם שמה בחוצלארץ הזה.
אין ישראלי אחד שטייל בחול, ולא משנה באיזה חול, ושאל את עצמו מה היה רע לי עכשיו לגור פה - שותה שייקים כל היום על החוף בתאילנד, כותב את כל זכרונותיי בבקתה על האלפים, יוצא לדוג עם שחר על האי זקינתוס, מה רע לי? במקום הצפיפות בארץ, במקום לפחד שמישהו יזרוק עלי כסא כתר פלסטיק בים, או יריב איתי על חניה, או יעיר לי שהילדים יחפים וזה מסוכן, או יצפור לי ברמזור כי כבר 0.4 שניות חלפו מאז שהוא התחלף ולמה אני לא נוסעתתתתת כבר!
אז מה קרה לו, ליהודי הנודד, כשלקחו ממני את חדוות הנדודים? הפכנו להיות היהודי הנודר. ממש כמו בפרקים הראשונים של הישרדות, כשהרעב מכה בתושבי האי, והם נשבעים שאיך שהם יוצאים מפה הם יורדים על.... (השלם את החסר: שווארמה, פלאפל, סושי, מטבוחה עם חלה, עוף בגריל, פיצה). וככל שהימים חולפים השורדים מתחילים לגלות חוש יצירתיות, והשבועות הופכות יותר ויותר ספציפיות: הדגים שרק דודה ניצה יודעת להכין, הבורקס של הצולע משוק התקווה, הכנאפה במקום הסודי שמאחורי בית הכנסת ברמלה, ויש אפילו כאלו שמגזימים ונשבעים לאכול את הפשטידה שסבתא רחל היתה מכינה, רק שסבתא רחל נפטרה כבר לפני עשור. לא משנה, זאת המחשבה שמחזיקה אותם, ההסכם שהם כורתים עם עצמם שמבטיח להם שהם יחזרו שוב להיות בני האדם שהם היו פעם, לפני הרעב הגדול.
היהודי הנודר של 2020 רוצה לחזור לנדוד, אבל הוא לא יכול. גם מי שעובד על עצמו שהחופשה ביוון שהוא סידר לעצמו בחגים סיפקה אותו, מתגעגע לטיסות אמיתיות: בלי מסכות, בלי בדיקורונה, בלי איומי בידוד, ובלי דיילות לבושות בחליפות מיגון. אנחנו רוצים לטוס בספונטניות לאן שמתחשק לנו, אנחנו רוצים לנחות בניו יורק וללכת לראות הופעה, אנחנו רוצים לשבת בתיאטרון בלונדון, למדוד את כל הנעליים בחנות של אדידס בברלין, לצאת לברים בלילות, לנסוע בסאבוויי, לנשום אוויר צח, לראות משחק כדורגל, להתחכך באלפי אנשים ברחוב, רוצים חו"ל אמיתי!
ומה נותר לנו בינתיים? להיות היהודי הנודר, וכך כל שיחה שניהלתי בחצי השנה האחרונה, איכשהו מגיעה בסוף לחלק שבו כל אחד מבטיח לעצמו שברגע שהקורונה הזאת עפה לנו מהחיים, הוא נוסע ל... (השלימו את החסר: מסע קוסט טו קוסט בארצות הברית, שיט עם לווייתנים בנורבגיה, אומגה בקוסטה ריקה, סקי בקורשבל). יש את המגזימים - כל חודש אנחנו לוקחים וויקנד במקום אחר באירופה, ויש את הצנועים - תני לי רק כמה ימים באמסטרדם ואני חוזר לעצמי. כאילו יש בכוח הבקשה הצנועה והסופר לגיטימית, להחזיר את הוירוס למבחנה שממנה הוא ברח. יש את המפנטזים מילולית, שיודעים לגרות את המחשבה ומפליגים בתיאורים ובשבחים של היעד הנכסף, ויש המסתפקים בתמונת אינסטגרם ישנה אליה מוצמדת הכותרת העדכנית "רוצה לחזור לשם" או "היום לפני שנתיים הייתי פה, ואיפה אני עכשיו".
מכמיר לב או מתבקש? צעד הישרדותי או מכשול קוגניטיבי? הכל נכון, אבל שום דבר לא יעצור את היהודי הנודר. זה שמת על ההרגשה של החול בחוף מכמורת, אבל לבו משתוקק לכיכר פיקדילי.
