עוגן הרם ! ותפליג לים אחר
עכשיו משהסתיים שבוע השייט שלנו בחצי האי האיברי בואך צוקי דובר שבאנגליה, מתבקש לערוך סיכום של כל הנמלים בהם עגנו. העסק הזה של לעגון בכל יום בנמל אחר לכמה שעות בכלל לא פשוט, ומצריך היערכות ומחשבה. בראש ובראשונה, כמו תמיד, יש לקחת בחשבון מה מזג האוויר, כמה שעות עומדות לרשותנו, מה מדד העצבים/סבלנות בקרב בני המשפחה, ומה מעניין אותנו.
יש שיעדיפו שיטוט ללא מטרה ברחובות העיר החדשה והלא מוכרת, יש שיבחרו בטיול שטח בסביבותיה, ויש המחפשים לטעום מאכלים חדשים ולא מוכרים. אנחנו בחרנו להתמקד בכל יעד בנקודה אחת מרכזית שנראתה לנו מעניינת, אך לא מוגזמת ושאפתנית מדי עבור היכולות שלנו.
ועדיין צריך להשאיר מספיק זמן ללכת לאיבוד, לקבל את זה שיהיו בלת״מים, להיות סבלניים, ולקחת בחשבון שחוקי מרפי פועלים גם בנכר, כך שבימים בהם נצא לבושים בגדים ארוכים תהא השמש קופחת ומייבשת, ואילו בימי הרוח הסוערת נצא כשרק גופיה דקיקה לגופנו. טודו בום!
אז איפה היינו?
קאדיס
הנקודה הראשונה שבה עצרנו נמצאת ממש אחרי המעבר במיצרי גיברלטר. נקודה אסטרטגית מבחינה גיאוגרפית, וככזו ניכרות בה השפעות של עמים כובשים שונים שביקרו בה לאורך ההיסטוריה.
אנחנו בחרנו לסייר בעיר העתיקה, ולעלות למגדל הפעמון של הכנסיה המפוארת שבמרכזה. הנוף עוצר נשימה חשף בפנינו מבנים קצת ערביים, קצת אפריקאיים, קצת ספרדיים-נוצריים והרבה מאוד אווירת שמש ים תיכונית.
ליסבון
עיר הבירה של פורטוגל ידועה כבר שנים כיעד חם, והיא אכן לא מאכזבת. המחזה שנגלה לעינינו כשיצאנו מהאוניה היה משגע -בתים בסגנון ייחודי וצבעוני מכסים את שבע הגבעות המקיפות את העיר, והלב נמשך פנימה אל תוככי העיר, עם האנשים הלבביים, ריח הקפה וצלילי הגיטרה מכל פינה.
קשה שלא להסתער על העיר, אבל היו לנו רק כמה שעות והיינו חייבים להתמקד, מה גם שידענו שזו עיר שבהחלט עוד נשוב אליה בעתיד. בהמלצת המלצר הפורטוגזי המתוק שלנו מהאנייה, לקחנו סיור של שעה באמצעות אחד מרכבי הטוקטוק הממלאים את העיר. ההחלטה היתה נבונה, ובמזל גדול הצלחנו למצוא נהגת טוקטוק מקסימה בשם ויולטה (סיגי!) שלקחה אותנו לכמה נקודות בעיר העתיקה ועצרה איתנו להצטלם. זו אופציה נהדרת לחצי יום בליסבון, במיוחד עם ילדים, שכן העיר בנויה מסמטאות צרות ועליות תלולות. אלו לא מקומות שניתן להגיע אליהם עם תחבורה ציבורית, וברגל זה על גבול הבלתי אפשרי. יצא מוצלח ובהחלט השאיר אותנו עם טעם של עוד. מולטו אובריגאדו ליסבואה!
ויגו
לא ברור למה קוראים לה ככה, כי המקומיים בכלל קוראים לה ״ביהו״, אבל נו, מילא, גם ככה אף אחד לא מבין מה הספרדים אומרים... בכל אופן, ויגו או ביהו, איך שתקראו לה, ממוקמת מצד השני של ספרד, שניה אחרי פורטוגל, עם פנים לצפון מערב ורוח אטלנטית קרה. או לפחות חשבנו שהרוח האטלנטית קרה, וכך גם ניבאה תחזית מזג האוויר באותו בוקר מעונן שבו עגנו בויגו. אבל תחזיות לחוד ומציאות לחוד, וכך מצאנו עצמנו לבושים בבגדים ארוכים, ללא קרם הגנה, תחת שמש אכזרית במיוחד שטיפס הרבה מעבר לשלושים מעלות.
העיר בנויה בעליה תלולה מהנמל ועד למבצר הנישא בראש ההר ומשקיף על המפרץ היפהייפה. כשסיימנו את הביקור וירדנו בחזרה מזיעים ומתנשפים, גילינו עיר רפאים, שהלא השעה היתה כבר 15:00 והסיאסטה המפורסמת בעיצומה. זה היה הקיו שלנו להיפרד לשלום מויגו היפה ולחזור לספינה.
שרבורג
היעד האחרון שלנו בהפלגה היה בעיר הנמל שבגודל היא יותר עיר נמלה, כך שעם כל הכבוד לחן הצרפתי ולריח הבאגטים, החלטנו שזהו יעד המתאים יותר לטיול חוץ. במיוחד לאור העובדה שבמרחק חצי שעה נסיעה מחכה לנו יעד בעל חשיבות היסטורית עליונה ומי יודע מתי אם בכלל ייצא לנו להגיע אליו. וכך החלטנו באופן ספונטני לשכור רכב, ולקחנו בדקה האחרונה לפני שסגרו את סוכנות הרכב למנוחת צהריים, את המכונית האחרונה שנותרה להם (רנו, אלא מה?), ויצאנו לכיוון חוף יוטה, אחד מחופי ״הפלישה לנורמנדי״ אליהם הגיעו בעלות הברית ב- 6 ביוני 1944 במטרה לשים קץ למלחמה.
לאור העובדה שמדובר על אתר המעיב על אופי הטיול הקליל והכיפי שלנו, השתדלנו לשמור על מינון סביר של חשיפה לסיפורי זוועה (יש דבר כזה מינון סביר בכל הנוגע לסיפורי זוועה? מסתבר שכן). יחד עם זאת חשוב לזכור שני דברים: א) זה חלק מההיסטוריה האנושית ואין להתעלם ממנה. ב) המקום כל כך מוקפד ורציני, שגם הבנות הקשיבו ברצינות לסיפורים והתעניינו במיצגי המוזיאון.
כך או כך, זה אתר חובה ואין שום ספק שהיה טוב וראוי לשלבו בטיול שלנו. בסוף הביקור הייתה לנו שיחה טובה עם הבנות והרגשנו שעשינו דבר חשוב.
כדי להמתיק את סוף היום, עצרנו בעיירה saine marie du mont שבה התקיים שוק פשפשים אותנטי וחמוד, הילדות אכלו אקלרים בבולנז׳רי המקומי, ואפילו קנינו סט כפיות מוזהבות ממוכרת שלא ידעה מילה אנגלית, אבל בין החיוך שלה למעט הצרפתית שלי, הצלחנו להבין זו את זו. חשוב לי לציין למען הצדק ההיסטורי (כי אלו דברים שנוטים להתמסמס ולהישכח) שאני ויתרתי על הכפיות, על אף שבאמת מצאו חן בעיני כמזכרת נהדרת מעוד מקום שאליו כנראה שלעולם לא אחזור. אבל אז רותם בצעד רומנטי והירואי הפתיע אותי בדרך חזרה וגילה לי שקנה לי את הסט כשלא שמתי לב. אז בכל זאת משהו מהקסם הצרפתי דבק בנו.
מה שכן, אותו מרפי מהסעיף הקודם חזר אלינו, כאשר דווקא בשרבורג יצאנו אל השמש הזורחת, באופטימיות שגרמה לנו להשאיר מאחור את מעילי הרוח, ואז גילינו את העוצמה המשתקת של רוח עזה המצליפה בפנים ובגוף, ובבת אחת שואבת ממך את שמחת החיים...
בסוף היום חזרנו לשרבורג, והספקנו עוד סיבוב קצר ברחובות הצרים עם ריח הים והקרפ. הכי צרפת שיש. ובדרך לאוניה עצרנו לתמונת פרידה מצרפת, רגע לפני העלייה האחרונה שלנו לספינה במסע עמוס החוויות שלנו. ומכאן קדימה אל עבר אנגליה.
עוגן הרם - יש איים יפים יותר!
