להתיידד עם הילד שאתה
״זו ילדותי השנייה״ כתב אהוד מנור, ואין הורה שלא התחבר לרגש הזה, מתישהו במהלך השנים הראשונות של הילדים.
ומה זה להיות ילד? לחייך מבפנים החוצה, לפעור פה ועיניים בהשתאות, לעמוד בעיניים נוצצות מול מופע זיקוקים, ולחטוף שיתוק כשנעמד מולך בשר ודם הגיבור המצוייר שלך מהטלוויזיה, וניגש לחבק אותך.
אם אתה הורה הסובל מסרקזם כרוני, לפחות כמוני, מומלץ להשיל אותו מעליך בכניסה לקרוז של דיסני, ולתת לעצמך להיות שוב ילד. אם יש בעולם מקום ששווה את זה, הרי הוא כאן לפנינו. שבוע ימים עם כל הגיבורים של דיסני, הסרטים, המסיבות, התלבושות, התחפושות, האיפור, הממתקים, הגלידה, הבריכה, המשחקים, המועדון, המופעים, מגלשות המים, והפרצוף החמוד של מיקימאוס מעל לכל.
אפשר כמובן לעצור ולהרהר בתעשייה הרווחית הזאת, שמגלגלת מיליארדים, ועושה מניפולציות מהרגשות של הילדים ושלנו, אבל קבענו שמשאירים את הסרקזם בחוץ, כן?
סדר היום על הספינה מלא בכל טוב: כל הגיבורים של דיסני יוצאים לפגוש את הילדים בכל פינה, וכולם - מגופי ועד טיאנה, מסינדרלה ועד דייזי - מחבקים את הילדים באהבה, מצטלמים איתם וחותמים להם. מדהים לראות איך בכל גיל זה עושה משהו. הילדים ממש חוטפים דום לב ומתרגשים מכל הלב, אבל גם אצלנו המבוגרים זה מרטיט איזה נים בלב, אפילו אם זה רק לשנייה, בכל זאת גם אנחנו גדלנו על מיקי ודונאלד דאק, וגם אנחנו צפינו בערך 387 פעם באחיות לבית ארנדל ממיסות את הקרח.
השיא מגיע בארוחת הערב - כל אורח יודע באיזה מחדרי האוכל הוא מוזמן לאכול בערב, ושם ממתינה לו חוויית ״דינר אנד א שואו״ בנושא הנבחר. לדוגמא, בערב השני הוזמנו לחדר האוכל של רפונזל, שם חיכו לנו על התקרה מאות עששיות, כיסאות סגולים עם ציור השמש המפורסם, וכמובן הדמויות מהסרט שהופיעו והצטלמו עם הילדים באולם. נשמע ילדותי אבל זה עוצר נשימה ומאוד משמח. שהרי זה הקטע של דיסני, לא? לשמח!
זה כמעט גרם לי לרחם על קפטן הספינה האמיתי. לפחות לפי מה ששמעתי, בכל הפלגה רגילה, הקפטן הוא המלך הבלתי מעורער, וכולם מחפשים בקרבתו. אבל כאן? מי צריך את הקפטן, קצין וג׳נטלמן ככל שיהיה, כשיש לנו את קפטן הוק בכבודו ובעצמו? בערב הוזמנו כל האורחים להתלבש במיטב מחלצותיהם, שעה שכל גברדיית הקצינים עמדו בראש חץ מסודר של קבלת פנים. האורחים אכן עטו טוקסידו ופאייטים, אבל את הילדים יותר עניינה דייזי דאק שבדיוק עברה שם בסביבה וגנבה את מלוא תשומת הלב.
אבל בכל זאת בשיט עסקינן, וזאת הפעם הראשונה שלנו (אם לא לוקחים בחשבון את הוויקנד שקיבלתי במתנה עם כמה חברים מבאומן לפני מיליון שנה).
באתי עם ציפיות נמוכות והופתענו לטובה: ספינה יפהייפיה שלא נראית כמו המפלצות אדירות המימדים של פלורידה (מיקה קראה להן ״בית גיל הזהב רק באנייה״), החדרים נעימים עם חלון גדול הפונה מן הסתם לים ומאפשר צפיה מהפנטת בגלים ובשקיעות מרהיבות, אין שום תחושה של צפיפות, מחנק או מחלת ים, ואפילו יש אמבטיה. לילדות יש מועדונים מגניבים, מגלשות מים, בריכות ובתי קולנוע עם סרטי דיסני החדשים. לא רע בכלל.
השמש שוקעת רק אחרי תשע, מה שמאפשר לנו הרבה טיולי שקיעה על הסיפון ברוח הקרירה, שכל כך חסרה לנו בבית בחודש יולי. אלו רגעים של קסם משפחתי ואושר טהור (עד שמישהי מתעצבנת על אחותה, ואז השניה מחזירה לה, ואז מתחילות יללות של עצבים, ועייפות, והן בעצם רוצות עוד גלידה והקסם נגמר, אבל אלו החיים!).
