Cannon Beach
השבוע נפתח בנסיעה דרומה על כביש 101 האגדי, אותו כביש שנמתח לאורך חופי האוקיינוס השקט, מצפון לדרום, והופך בקליפורניה לכביש 1. כעבור שעתיים וחצי של נסיעה חצינו את הגבול למדינת אורגון המתהדרת בסלוגן המבטיח (וכפי שגילינו - גם מקיים!) PACIFIC WONDERLAND.
הגבול בין מדינת וושינגטון למדינת אורגון הוא נהר קולומביה אדיר המימדים, וחצייתו נעשית על גשר ארוך ומרשים. העיירה הראשונה היא אסטוריה. כן, כן, שוב נכנסנו לעיר שהייתה תפאורה בסרט. והפעם זה הסרט ״הגוניס״ שהיה חלק בלתי נפרד מהילדות של כל ילידי שנות השבעים והשמונים, ובעצם כל מי שחי על הפלנטה הזאת בשנת 1985.
HEY YOU GUYS!!!!
אם אתם בגיל שלי, אין צורך לספר לכם על מה הסרט, ועד כמה גדולה היתה ההתרגשות לעמוד מול רחובות אסטוריה. אם אתם לא בגיל שלי, לעולם לא תבינו אז אין טעם.
מוזיאון הסרטים של אורגון מתהדר בכל הסרטים שצולמו באורגון (למשל שוטר בגן הילדים הלא מעניין בעליל), אבל גולת הכותרת הם חבורת הגוניס שלשמם באנו: צ׳אק, מייקי, דייטה, מאות׳, וגם ברנדון ואנדי וסטף, והפרטליז הרעים, וסלות׳ המפחיד שבסוף הציל את כולם, תמורת חטיף בייב רות׳.
ואם כבר הגוניס, אז היעד הבא שלנו הוא כבר הדבר האמיתי, הסלעים המפורסמים של קאנון ביץ׳ היו המפתח לכתב החידה של האוצר, והם גם משכננו לשלושת הלילות הקרובים.
עיירת החוף קאנון ביץ׳ שוכנת בין כביש 101 לאוקיינוס השקט, אבל הכניסה אליה מעבירה אותך לאזור אקלים שונה לחלוטין, שרק אלוהים לבדו יודע מדוע. כל מה שמחוץ לכאן - ארבעים מעלות ומאתיים אחוזי לחות, אבל כאן - ארבע עשרה מעלות, רוח, ערפל ונתזים של מי ים קפואים. מופלא ומהפנט להגיע לכאן באמצע חודש אוגוסט, על אחת כמה וכמה בקיץ קשה וחם כמו שיש לנו השנה.
אין עוד יופי כזה כמו זה שנגלה אלינו מכל פינה בעיירה המתוקה והקסומה הזאת. בתים צבעוניים, פרחי היידרנג׳ה כחולים, אנשים יפים, וכמובן הסלעים המפורסמים שבוקעים מתוך הערפל והים. בפולקלור המקומי שכבר השתרש, קוראים לגדול שבהם ״הייסטאק״ על שום צורתו המזכירה ערימת חציר, אבל שום ערימת חציר לא באמת תוכל להגיע לגובה שכזה.
The Surfsand Resort
בזכות הזמנה מאוד מאוד מוקדמת (האמריקאים סוגרים לעצמם חופשות שנה מראש), הצלחנו להתארגן על חדר בקומת הקרקע של הבניין הממוקם על החוף, עם יציאה ישירה למים ומאה שמונים מעלות של אוקיינוס לפנינו.
המקום עצמו שקט ומקסים, מלא במשפחות מכל הסוגים, וממש מרגישים שמאוד אוהבים כאן ילדים - כבר בכניסה כל ילד מקבל דלי וכף, על היד צמיד אכילה חינם במסעדות, בחדר חלוק תכלכל לבריכה, שעת יצירה ב״חדר הזכרונות״, ובשעה שלוש וחצי יוצאות עוגיות חמות מהתנור ומוגשות עם קרטוני חלב קטנטנים לשמחת הילדים. דברים קטנים שעושים את החופש למושלם.
אי אפשר באמת להיכנס למים הקפואים האלה, אבל למי שמגיע כמונו מתל אביב זה לא באמת חסר. אז מה כן אפשר לעשות? לטייל ברגל לסלעים, להעיף עפיפונים, לשחות בבריכה הפנימית והמחוממת, לרכוב על אופניים, לטייל בעיירה עצמה, וגולת הכותרת של היום: מדורה על חוף הים. לעת ערב מתקבצים כולם על חוף הים, במדורה אחת קולקטיבית, או במדורות פרטיות קטנות. בדלי קטן מקבלים האורחים את המצרכים הדרושים להכנת ממתק המדורות האמריקאי הקלאסי - סמור׳ס: בסקוויטים, חפיסת שוקולד הרשי, מרשמלו ושיפוד כפול-קרניים לצלייה. ליד לשונות האש פתאום כבר לא מפריע האוויר הקר, והערב יורד עלינו בנעימים.
את העפיפונים המעולים קנינו ב״קייט פקטורי״ שבפאתי העיירה. בכניסה לחנות יש עפיפון עם עלה מריחואנה והסלוגן ״היי אז א קייט״, וכשנכנסנו פנימה הבנו למה: המוכר החביב הוא היפי מזדקן שמעולם לא יצא מהעיירה ושרוי תחת השפעת חומרים כבר ארבעים שנה. הוא הציג את עצמו כיצרן עפיפונים שהוא גם קוסם (וויזרד) פעיל, ומאז שהתחתן עם פרסייה בת 25 ״שמכינה לי אוכל ומאכילה אותי בידיה״ הוא מרגיש שזכה בג׳קפוט.
ועוד משהו קטן: במרכז העיירה עומד בית קולנוע קטן וישן, המציג סרטים ישנים. הלילה מקרינים שם את המלודרמה הקלאסית ״מגנוליות מפלדה״ ואין שום סיכוי שאני מוותרת על החוויה הזאת.
ונסיים עם השיר מתוך הסרט הגוניס שתמיד עושה טוב על הלב