Rocky Raccoon
על טיסות אין הרבה מה להגיד, במיוחד כאלה שמביאות אותך לצד השני של חצי הכדור הצפוני. החלק הכי חשוב בטיסה הוא הנחיתה ביעד החדש. להשאיר בכיסא את הפירורים, בקבוק המים המצ׳וקמק, והמגבון הלח (היי, לופטהנזה עדיין מחלקים טורקישים בטיסות!), ולצאת החוצה
יעד חדש ומרגש עבור כולנו - צפון החוף המערבי. וליתר דיוק מדינת וושינגטון, ובמרכזה העיר סיאטל וערי הלוויין הקטנות והמתוקות שלה. הנוף מרגש בהחלט! עצים ירוקים נישאים לגובה, ביניהם מנוקדים מדי פעם אגמים יפים, והכל בגדלים ועוצמה שיש רק באמריקה
בשלב זה לא נתעכב ממש על הנוף, בעיקר כי זו רק הדרך משדה התעופה אל ביתנו החדש לחודש הקרוב. זה תמיד נורא מסקרן כשמתקרבים אל היעד - פרוור אמריקאי יפהייפה, רחוב פתלתל ומלא עצים, בתי עץ יפים - ואיזה מהם יהיה ״שלנו״? יואו הלוואי שזה, רק שזה לא יהיה זה, אם זה הבית אני עוברת למלון, וכן הלאה. אבל הלב והחיוך מתרחבים כשהמונית נעצרת ליד הבית הכי יפה ברחוב, ואורטלי פותחת לנו דלת אדומה ויפה בפנים מאירות ״וולקאם!״
חברינו האהובים עברו לפה כזוג צעיר. ציונים אבל ריאלים, הם הגיעו לכאן לפני יותר מעשור, ובנו את עצמם בעבודה קשה והרבה כישרון. יש להם בית מקסים, שלושה ילדים מתוקים, ואופי קליל שיושב עלינו בול. עובדה שהחזקנו מעמד עם אוקיאנוס בינינו כל כך הרבה שנים
חיבוקים, נשיקות, כוס קפה, מקלחת ויצאנו לפיקניק באגם. קבלת פנים טיפוסית שעזרה לנו להתגבר על הג׳ט לג, ויש פה חתיכת ג׳ט לג להתגבר עליו. הילדים מתחברים, אנחנו עושים בונדינג עם התינוק החדש, ונהנים מהשקט והשלווה שמתלווים לשיחות עם חברים ותיקים.
יש לנו את הביחד הזה לחמישה ימים בלבד. לאחריהם הם יעשו את המסע ההפוך ויתארחו בבית שלנו בישראל. אנחנו האורחים שלהם, והם האורחים שלנו, אבל החיים בלב מה שהיה פעם יער, מוצאים דרכים מקוריות להזכיר לנו שכולנו בכלל האורחים של הטבע. הפעם זו משפחת דביבונים שהגיעה לבקר. בני אדם יכולים לבנות גדרות, ובתים, וחומות ושוחות, אבל בעלי החיים יימצאו את הדרך להראות לכולנו שהם בעלי הבית האמיתיים.
וכך מתנגן לו בראשי כבר יומיים השיר רוקי ראקון, בקולו של פול מקרתני, תזכורת יומיומית לכך שבכלל הם המשפחה המארחת שלנו כאן ביערות ירוקי העד של אמריקה
